משמרת הצניעות

אתמול הבת הגדולה של החברה הכי טובה שלי חגגה את יום הולדתה החמישי. חברה שלי, אמא לאלה ולעומר, בקשה ממני להתייצב בחצר ביתם בשעה חמש ולהביא עמי את הסלט הטעים הזה שאני עושה תמיד. לא נעים לי להשתמש בביטויים קיצוניים כמו "חשכו עיניי" כשמדובר ביום הולדת של ה"אחיינית" החמודה שלי, אבל כשהגעתי שמחה וטובת לב אל שטח האירוע זה פחות או יותר מה שקרה לי: שלוש בריכות שכשוך, ליצן, שלושה שולחנות מזון, פינת יצירה, 10 פשטידות, 15 סוגי סלטים, גבינות, לחמים, פירות, לפחות 3 עוגות והכי גרוע – 50 איש עומדים להגיע: זוגות צעירים וילדיהם הצווחים. בזמן שאבא של אלה, הלא הוא כמעט גיסי, סידר את השולחנות וזו הקטנטנה הסתובבה בין רגליו וחפשה את תשומת לבו הוא כעס עליה וביקש שתכנס מיד חזרה הביתה. למי חוגגים יום הולדת, תזכירו לי?

 

אל תבינו אותי לא נכון – אין לי שום דבר נגד חגיגות ימי הולדת לקטנטנים, אבל נראה לי שכל ההפקה הזו היא מהם והלאה. למה ילדה בת ארבע צריכה את כל זה? האם לא מספיק לה אירוע צנוע וקטן בחיק המשפחה? שני סבים ושתי סבתות, זר על הראש, עוגת יום הולדת (אפשר אפילו בצורה של דורה, זה בסדר), כמה מתנות קטנות, שיר או שניים וש-תזכי-לשנה-הבאה-עד-מאה-ו-עשרים-שנה.

 

נדמה לי שאיכשהו, אפילו שחברתי ואני קורצנו כמעט מאותו החומר (גדלנו יחד באותו מושב), משהו התפספס שם בדרך. אולי היה לה צורך להרשים את החברים שלה, אולי היא ובעלה חשבו ביחד שהאירוע הזה הוא בשבילם לא פחות משהוא בשביל בתם החמודה, אבל כל העניין (לפחות מבחינתי) יצא לגמרי מכל פרופורציה. את זאת אני אומרת עוד מבלי לומר מילה או חצי מילה על הכמויות האדירות של הכספים שהוציאו בני הזוג על האירוע.

 

אני לא זוכרת הרבה מימי ההולדת שלי בגיל הזה, אבל התמונות שבהן אני מונחת על ברכיו של סבא כאשר זר חרציות מהשדה מונח על ראשי מספרות לי סיפור צנוע וקטן, ממש כמו שילדים צריכים. כך בדיוק אני מאחלת לילדיי לחגוג.