הלבנת הון

אני חושבת שאני יודעת מתי התחלתי להרגיש שמשהו התעוות בכל העסק הזה. זה היה בפעם הראשונה שנכנסתי לאתר "כמה כסף" כי פחדתי לפשל. פחדתי לעשות לעצמי פאדיחה ולתת צ'ק שהסכום הנקוב בו יהיה נמוך מזה שמצפים ממני. מלאתי את הטופס - האירוע: חתונה, כמות מוזמנים: אחד, מידת קירבה: חבר רחוק, רמת הכנסה: 6000, מקום האירוע: בקיבוץ, חודש: יולי, יום: חמישי. המחשב קבע: 234 שקלים על הצ'ק ואני חשבתי: 234 קילו של תקלה. מה קרה לנו? ממתי אנחנו מפחדים מהחברים שלנו? ואיך זה יכול להיות שאנחנו מרגישים לא נוח להביא רק מה שכיסנו מאפשר לנו? באותו קיץ, עכשיו אני נזכרת, ויתרתי על חתונה או שתיים לא מפני שלא רציתי לשמוח בשמחת המתחתנים, חס ושלום, אלא פשוט בגלל שהיה לי יותר חשוב לגמור את החודש.

 

גם האנשים הכי נחמדים שאני מכירה כבר פועלים לפי הקודים הקשים של שוק האירועים: שמחה דורשת אירוע, אירוע עושים בסטייל. סטייל עולה כסף. לא נורא – האורחים ישלמו. מי שלא מכסה את המנה שלו נחשב לקמצן ואוי לה להם לאנשים שהעיזו להביא אתם את הילדים לחתונה ולא לשלם עליהם. העניין שהוא שבדרך הזאת מתפספסת מטרה אחת עיקרית – לשמוח. אירוע שמח ונחמד שההמונים אמורים לנהור אליו בהתלהבות הופך למשימה, מטלה כלכלית שמעטים יכולים לעמוד בה. אם זה היה משתלם לנו, אז מילא. אבל כולם כבר יודעים: מה שמחכה לנו אחרי שלב הכספת הם סטייקים יבשים, תפוחי אדמה עם רוזמרין ואלכוהול מדולל. 234 שקלים זה בטוח לא שווה, שלא לדבר על 400 שקלים או יותר.

 

לאור האמור אני יוצאת בקריאה להמונים: הורידו פרופיל, חזרו אל המקורות, אל הצנעה ואל הפשטות. אל תלחֱצו ואל תלַחצו. אף אחד לא צריך פירוטכניקה וקרם ברולה בשביל לשמוח. אחרי קצת וודקה שום דבר לא במילא כבר לא חשוב, והשמחה – היא פשוט שמחה. תנו לה להיות. ככה יהיה יותר טוב לכולם: אתם תרגישו בנוח להזמין את כל מי שרק תרצו שיהיה שם, ולא רק את אלו שיכולים לעמוד בתשלום הגבוה, והאורחים לא ירגישו שהחתונה מחייבת אותם לקחת הלוואה.

 

אה, ומזל טוב :-)