חתונה אחרת בפעם אחרת

לפני חודשיים, ביוני 2009, התחתנה החברה הכי טובה שלי, שירה, עם החבר שלה, גלעד. שניהם אנשים פשוטים. חיים בדרום כבר כמה שנים, מפעילים מרפאה אלטרנטיבית ומחפשים את השקט שלהם. באופן טבעי, גם את החתונה שלהם הם רצו לערוך לפי צו השקט הזה, וחיפשו איזו חלקת אלוהים קטנה שבה יוכלו לארח ולהתארח בפשטות וברוגע. התכנית הייתה לצאת מהשטאנץ הקבוע של חתונה באולם או בגן, שבה בכל קבוע וידוע מראש: קבלת פנים, פוקאצ'ות, פינה קולדה, אוכל, חופה ריקודים והביתה. לא. הם רצו משהו אחר. רצו לפגוש את האורחים בפשטות, לשוחח אתם בגובה העיניים, לאכול אוכל פשוט ולא יקר ולהנות מהטבע שמסביב: שפת הכנרת, חוף הים, יער.

 

שירה התחילה לחטט בשלל אתרי אטרקציות לאירועים ולברר מה האפשרויות שלהם, ומהר מאוד הבינה שזה קצת יותר מורכב ממה שהיא תכננה. "אי אפשר להגיע לחוף הים ולצפות שתהיה בו תאורה, הגברה וקייטרינג, ככה בטבעיות. זה משהו שצריך לדאוג לו. צריך לעבוד בשביל זה או לשלם הרבה כסף למישהו שיעשה את זה בשבילנו – והרבה כסף זה בדיוק מה שניסינו להימנע ממנו. חוץ מזה פתאום הבנתי שהחתונה היא לא רק בשבילנו ובשביל החברים שלנו, היא גם בשביל ההורים שלנו, ובשביל סבא וסבתא, שלא בהכרח מסוגלים לצעוד בקלות על החול, שלא לדבר על סלעים". "הבעיה", הסבירה לי שירה, "היא שמרוב שאתה רוצה לעשות פשוט – אתה מסתבך. וברגע שראיתי שאנחנו מסתבכים כבר לא רציתי את זה".

 

אחרי שלושה חודשים של התלבטויות השלימו גלעד ושירה עם המצב והחליטו ללכת על קבלת הפנים, פוקאצ'ות, פינה קולדה, אוכל וריקודים. בדרך הביתה הם הבינו שבסופו של דבר כל העניין הזה בכלל לא חשוב. מה שחשוב הוא שהם סוף סוף, אחרי הרבה שנים יחד, עמדו תחת החופה והחליפו כוונות טובות. מה שחשוב הוא שכל מי שהם אוהבים היה שם כדי לשמוח בשבילם על זה. זה נכון - לפחות תיאורטית אנחנו אמורים להתחתן רק פעם אחת - אבל את התוכניות לחתונה על החוף החליטו גלעד ושירה, בכל זאת ואחרי הכל, לדחות להזדמנות אחרת.